הפחד להיות חזקה - מרכז אגו לב

מרכז אגו לב ותחרות

הפוסט הזה הוא הכי חשוף שלי, לא בגלל הפרטים שבו, אלא בגלל חשיפת מנגנון ההגנה הכי חזק שלי. הסתרת האור.

בסדנה האחרונה שעשיתי יצא שלרוב המשתתפים היה כוח מסוים שיש אותו רק ל35% מהאוכלוסייה, כוח שרוב השאר מופעלים ממנו מאד ומקנאים בו.

חלק מהאנשים לוקח את הכוח להשראה אבל הרוב משתדלים לרמוס את הכוח הזה ככל יכולתם, כי הוא מאיים עליהם.

אם היית מרגישה שבכל משפט סתמי שאת מוציאה מהפה את מאיימת על אחרים,

מה היית עושה?

אני אישית שתקתי.

כבר בתור ילדה, קיבלתי השפלות והנמכות כל הזמן. כל פעם שרציתי לבטא משהו,

מישהו כבר דאג להראות לי שאני יותר מדי. החרם המהולל בכיתה ג' כי המורה אהבה אותי. או המבחן שאני קראתי עד הסוף, בדיוק כמו שהיה כתוב בהוראות וכשראיתי שצריך לפתור רק את השאלה האחרונה, פתרתי אותה והגשתי תוך שניה את המבחן ויצאתי, שכל השאר לא קראו עד הסוף ונאבקו עם כל השאלות, עורר עלי את זעם ההמון.

וזה נכון, מורים אהבו אותי, לאיכות שנולדתי בה יש כוח רצון והתמדה

והוא עומד במשימות וזה משהו שמורים אוהבים. ונכון שתמיד כשרציתי בחרו אותי לועדות וכאלה, גם נכון, מודה, למרכז הזה יש כוח רצון, וכשמתעורר כוח הרצון הזה, האנרגיה הזו דברים קורים.

אז חטפתי, כולל חרם רציני בכיתה ג,

ובכל מקום דאגו להסביר לי שאני לא זו שיודעת, שאני לא טובה ושהם יותר שווים, הגדילה לעשות מורה,

שכשהרמתי לבן כיתה שלי בכיתה ה'

שהוא יכול ושהוא חכם וכדאי לו לעשות שיעורים, כי ראיתי את הערך ואת המסוגלות שלו, במקום להצטרף ולתמוך בי, היא פשוט צעקה עלי איך אני מעליבה אותו ומה אני מתנשאת. מה??????? מעליבה? התבלבלת אני באתי בטוב ממש. תמיד לא הבינו אותי.

או כשבת דודה שלי עשתה לי

סרטים לבנים בצמות וככה הלכתי לקייטנה,

ואז אחות של מיכל אמרה לי שאני שוויצרית. איך יצא שאני באה פעם אחת עם סרטים

ושכל הבנות שבאות תמיד עם סרטים לא שוויצריות ואני כן.

הבת שלי המוגדרת בעצמה עברה את אותם דברים ומזל מזל מזל שהיה לי את הידע להסביר לה על ההנמכות שהיא תחטוף בדרך, כי האנרגיה שלה חזקה לאנשים מסוימים,

הכי אני אוהבת שהיא באה הביתה עם הסיפורים על אלה שמנסים להנמיך אותה ויש לנו קוד כזה שמרגיע את הלב, טוב נו, בטח מרכז אגו-לב פתוח ואנחנו מעבירות את זה הלאה בסוג של קבלה את המציאות הזו.

בשחייה היה לי הכי כיף, לא הייתי בין הטובים, וזה הגן עלי.

זו פעם ראשונה שאני מתבוננת על זה ככה, אבל זו היתה ההצלה החברתית שלי,

שם יכולתי להיות אני, שם לא הייתי איום.

אבל ב-100 מטר פרפר שהיה המקצה החזק שלי בכל פעם שהתקרבתי לקיר ראשונה, נחנקתי, נגמר לי האויר…

כל תחרות שחייה ככה, מתקרבת ראשונה לקיר ונחנקת, נעצרת ויוצאת בוכה מהמים,

מול כולם.

אבא היה לוקח אותי לבריכה בבוקר מוקדם ומודד לי 100 פרפר, אבל זה לא עזר.

בתחרות עדיין נחנקתי, ממש חנק אמיתי שמחייב לעצור.

בבית הספר הייתי צריכה מאד להיזהר לא להיות טובה מדי, התפטרתי מכל הועדות, לא הסכמתי לתפקיד ראשי בהצגה, השתתקתי כמה שאפשר מלהשתתף. מהצד השני

בכל זאת זה מרכז עם תחושת ערך והיה לי חשוב להצליח בדברים, אז כל הזמן הייתי בתפר הזה, של לא להראות יותר מדי,

לא להיות יותר מדי.

כאסטרטגיה להתחברות, כשהייתי מספרת משהו טוב לחברות, מיד הוספתי לסיפור איזו הנמכה עצמית טובה, ככה שיוכלו להכיל והייתי רואה את אנחת הרווחה וזה איפשר את ההמשכיות של השיח.

השנים שיכללתי אסטרטגיות, הצנעתי, כשהיועצת בכיתה ח׳ שאלה אותי אם

אני תלמידה טובה, שתקתי, עדיף לשתוק,

מי יודע לאן האמת תוביל ואמא כעסה עלי

כשיצאנו משם איך אני לא אומרת מה אני שווה.

אבל איך יכולתי להגיד? זה מסוכן...

וזה לא נגמר בבית הספר, זה המשיך לתיכון, במבחנים לצבא כתבתי על הכל

לא יודעת, לא יודעת, לא יודעת... לא טובה,

לא טובה... ככה מילאתי את כל המבחן.

בסוף יצאתי פקידת לישכה ופגשתי את שירלי אישתי, אז תכלס בסוף הכל לטובה.

מאז שגיליתי שכל הסיפורים האלה שלי, קשורים להשפעה האנרגטית שלי על האחר,

הבנתי שלא יעזור לי להצניע, גם ככה כולם מרגישים, אז אני צריכה להעז יותר, לנשום מול הפרצופים, לשים גבולות, ולבחור סביבי אנשים שיודעים להכיל את זה, יודעים לפרגן לי,

יודעים להרים לי ולחזק אותי,

כאלה שגם אם לרגע הם מתכווצים מהאנרגיה, הם יכולים להגיד לי אני מקנאה עכשיו

ואנחנו צוחקות על זה.

אני רוצה לקרוא לכל הנשים שיודעות שהן שוות אבל יש להן מנגנוני הנמכה וצנזורה עצמית בשביל לא לאיים על אחרים. לסדנה את לא יותר מדי!

שבה נשב רגע יחד, ונוכל להרגיש טוב בחברה שלא מפחדת מהאנרגיה שלנו ונתבונן על המנגנונים ונפרק אותם, כדי שנוכל להשתמש מחדש באיכויות של כוח הרצון שלנו בלי לפחד.

פרטים על הסדנה כאן: https://netagolan.ravpage.co.il/ego