נטע יורדת מהגג

ביום שישי שעבר עשיתי לעצמי מסיבה לרגל הירידה שלי מהגג. החלטתי לחגוג את האירוע במסיבה אליה אזמין את כל האנשים מהרשת שלי (קו 4).

לא הזמנתי אנשים שעלולים לעורר בי כיווץ, רציתי ליצור לעצמי את האוירה הכי טובה שיש כדי לחגוג את השינוי המכאני שאני הולכת לעבור.

חצי שנה דיברתי על המסיבה הזו, כל מי שמכיר אותי שמע עליה,

את המסיבה עשיתי עם הבסטי שלי מכל הזמנים שחגגה יומולדת בדיוק כשאני יורדת  

ובנוסף חגגנו 30 שנות חברות. ואז הגיע היום של המסיבה והתחלתי ממש לפחד.

עלו לי פלשים מהעבר של נטע הקטנה שנגררת אחרי אנשים לא מדויקים ומרגישה לא שייכת,

שעושה שטויות, שנתקעת על איזה גל דרמה, שמתנתקת ומסתירה את התחושות ואת הרגשות שלה שמתאמצת יותר מדי כדי להניע דברים ואז זה לא ממש עובד לה והיא סובלת.

כשזיקקתי את הפחד הבנתי שאני מפחדת בעיקר משני דברים ששניהם קשורים למבנה האנרגטי שלי :

פרופיל 4/6 רול מודל אופורטיוניסט

1. לא להרגיש שייכת - g פתוח, תחושה שאני מאד מאד מכירה מלפני שהכרתי את העיצוב האנושי, ככל שהכרתי את המפה של הדיזיין שלי יותר וההתיישבות על הגג התייצבה, תחושת חוסר השייכות דעכה והתרחקה ועלה בי פחד להרגיש את זה שוב.

2. פחדתי לנסות להניע את המסיבה, פחדתי להתאמץ.

כי בתור גרון פתוח זה כל כך מיותר וגם ככה לא עובד.

פעם ממש התאמצתי כשרציתי שמשהו יצליח, התאמצתי בלי אנרגיה.

לעשות בלי אנרגיה זו תחושה נוראית ולא רציתי ליפול למקום שבו אני אנסה להניע את המסיבה, סמכתי על הדיג׳י שתעשה את העבודה.

בנוסף היה לי עוד משחק שרציתי לשחק.

ידעתי שמפגש עם כל מיני אנשים יעלה בי רגשות ורציתי לחוות אותם,

הכנתי את עצמי לשים לב לתנודות הרגשיות שלי,

להתמסר כשבא לי, לשים גבולות כשצריך ולזוז מההמון אם צריכה לעכל רגע.

הבאתי איתי לאירוע את נטע הקטנה, שניה לפני שעלתה לגג,

עם הבטחה מנטע הגדולה לשמור עליה.

שייכות ואהבה הרגשתי מיד:

כל הראשונים שהגיעו היו חברים שהיו בוייב טוב שאנרגיית האהבה הזו הספיקה לי לכל המסיבה פלוס כמה ימים אח״כ. הרגשתי זרימה ונוכחות במשך כל הערב.

קרו דברים שיכולתי להתכווץ מולם, אבל כלום,

הייתי מלאה בתדרים של אהבה. והתבוננתי בעצמי בהשתאות.

ממש בוגרת :).

בעניין המאמץ בהתחלה שמתי לב שהרצון שלי שזה יקרה יותר מהר מהקצב של המציאות

מנסה לדחוף אותי לעשות דברים הרגעתי את עצמי והזכרתי לי

שזה לא התפקיד שלי לעשות משהו נגד האנרגיה שלי ושחבל על המאמץ.

הדבר היחיד שעשיתי ושהרגיע אותי, היה לפנות לשני חברים שישבו ביציע הידועים כמושיעים (MG 5/2),

לבקש מהם שיניעו לי את המסיבה והרפתי.

מאחורי הקלעים, בלי שידעתי,

שני נזירים נזירים אינדוידואליים (2/5, 6/2) חובבי תאורה,

עימעמו את התאורה וכשהאור נעשה רך יותר,

המושיעה שהיא גם נזירה, שצריכה תנאים מאד מסוימים

שאלה אותי: ״את רוצה הושעה? קבלי הושעה! ומשכה אותי לרחבת הריקודים״.

ומאז דוקטור, אני לא זוכרת.