למה קשה לי להגיד לא גם כשאני לא רוצה?

לפעמים אנחנו יודעים שלא בא לנו עוד לפני שסיימו לשאול. ואז הראש נכנס, מסביר, מנמק, דואג לאדם השני, ובסוף אנחנו שומעים את עצמנו אומרים: כן.

לפעמים הגוף ענה לפני הראש

יש תגובות שקורות מהר. משיכה, חוסר עניין, התכווצות, תחושה של כן או לא. ואז הראש מתחיל לנהל משא ומתן עם התגובה.

לא נעים. הוא ייעלב. כבר אמרתי פעם קודמת לא. אולי אני אנוכי. אולי דווקא יהיה לי טוב. לא יפה לסרב.

הראש לא מנסה להזיק. הוא לוקח בחשבון את הציפיות, היחסים, הפחד לאבד מקום, והאופן שבו האדם השני ירגיש.

כי לפעמים ה"לא" שלנו מרגיש כאילו הוא אומר משהו עלינו: שאני לא נחמד, לא נאמן, לא מקצועי, לא מתחשב.

ואז אנחנו לא רק עונים על בקשה. אנחנו מנסים לשמור על הזהות שלנו ועל המקום שלנו מול האדם השני.

לפעמים אנחנו אפילו מעדיפים לעשות משהו שלא רצינו, רק כדי לא לפגוש את המתח שנוצר כשאנחנו מסרבים.

אנחנו עושים, אבל בלי אנרגיה. מתחילים להתעצבן, להרגיש עומס, לכעוס על האדם שביקש או על עצמנו שהסכמנו.

ואז נדמה שהבעיה היא במשימה. אבל לפעמים הבעיה התחילה רגע קודם: אמרתי כן כשהתגובה שלי הייתה לא.

לא צריך להפוך בן לילה לאנשים שאומרים "לא" לכולם. מספיק להתחיל לזהות את הפער בין התגובה הראשונה לבין התשובה החברתית.

ככל שהפער נהיה ברור יותר, אפשר להתחיל למצוא דרכים לענות בלי לבגוד בעצמנו ובלי להפוך את האחר לאויב.

משפט לקחת איתכםלפעמים הקושי הוא לא לדעת מה אתם רוצים. הקושי הוא להסכים לשמוע את התשובה.

אפשר להיות רגישים אליו בלי להפוך את האכזבה שלו להוראה עבורכם.

לא בהכרח. המטרה היא לא לייצר חוק חדש, אלא להכיר את התגובה ולשלב אותה בדרך קבלת ההחלטות שלכם.

לפעמים הכעס מגיע כי חציתם גבול פנימי עוד לפני שהאדם השני עשה משהו נוסף.